top of page

יום האשה - כמה מילים מנקודת מבט של מיינדפולנס וקבלה

את המילים האלו כתבתי יומיים אחרי יום האשה של שנה שעברה, בדף הפייסבוק שלי. שנה אחרי, אני עם אתר, ורואה לנכון לפרסם את המילים האלו גם פה.

לפעמים דווקא מהמקומות של התקיעות והתסכול יוצאים דברים טובים.


לכבוד שבוע האשה

בא לי לאחל לנו כל כך הרבה דברים, ואני לא מצליחה לנסח פוסט כי אני רק חושבת על זה שזה ישמע נדוש, שזה לעוס, שכבר כתבו את זה כל כך הרבה פעמים לפני, ובכלל אני באיחור כי יום האשה היה לפני יומיים ולא מצאתי את הזמן. ואיך לא כתבתי מראש, מה נסגר איתי.


רגעעעעעע


אני עוצרת ושומעת את הביקורת העצמית בראש שלי - זו שגורמת לי להרגיש לא טוב עם עצמי, וזו שעוצרת אותי מעשייה. זו שחצצה עד לפני רגע בין האצבעות שלי למקלדת.

"היי, שלום, אני רואה שקפצת לבקר. את מוזמנת לתפוס לך פינה ולשבת." אני אומרת לה, וחוזרת לנסות לכתוב. היא עומדת מעט מופתעת, מתבוננת בי, ועוד מסרבת להרפות את האחיזה שלה במקלדת.

"כן, נו, אני רואה שיש כמה כסאות פנויים." אני אומרת לה, ויכולה לראות עוד כמה דמויות שנמצאות שם. לוקחת נשימה עמוקה ורואה לרגע את החלקים שבהם אני גאה בעצמי ומעריכה את עצמי.


עוצמת עיניים ומנסה לקלוט מי עוד נמצא שם, ונזכרת בדברים שחשובים לי. הקליניקה, העשייה הזו, השינוי שאני רוצה להמשיך להביא לתוך חיים של אנשים. ההתחייבות שלי להמשיך לפעול בכיוון הזה, גם אם הפוסט הזה בסוף יהיה פחות מוצלח ויהיו לו רק שני לייקים.



ואז אני שמה לב שהביקורת העצמית כבר התיישבה שם, שפת הגוף שלה יותר מרוככת, והיא אפילו מפטפטת עם הדמויות האחרות.

בבטן אני מרגישה שהמילים שכתבתי קולעות. אני יודעת מתי אני כותבת טקסט מוצלח. היי אינטואיציות, איזה כיף שגם אתן פה.

ובעודי כותבת, הביקורת העצמית לרגע נעמדת ואומרת "איזה פאדיחות תעשי לעצמך אם בסוף באמת יהיו פה שני לייקים"

ואני עונה לה "אוקיי. אני מוכנה לחיות עם זה, יש לי מספיק סיבות לקחת את הסיכון."

אז עכשיו כשכל הדמויות יושבות ברוגע, אני רוצה לאחל לך,

שבוע האישה שמח!


מאחלת לך, וגם לעצמי, שנהיה בתנועה לעבר הדברים שחשובים לנו בחיים, אלו שממלאים אותנו ועושים לנו טוב.

שנמצא כסא לביקורת העצמית ולביקורת מבחוץ.

וגם שנוותר על השיפוטיות שלנו כלפי אחרים ואחרות.

שלך,

טלי.

נ.ב. - תודה לביקורת העצמית שנתנה לי השראה לפוסט הזה.

bottom of page