אכילה רגשית והתמודדות עם דחפים

פרק שלישי בסדרה שלי על אכילה רגשית. אחרי שבפרק הראשון הסברנו מה זה אכילה רגשית, בפרק השני העמקנו במה שקורה במוח שמביא לאכילה, ואז המשכנו לדבר על צעד ראשון להתמודדות עם אכילה רגשית, היום נדבר על דחפים באכילה.


אפשר לצפות בפרק בסרטון, או לקרוא בהמשך העמוד.

להרשמה לערוץ היוטיוב שלי לחצי כאן.


בפרק הקודם הסברנו מה קורה במוח שגורם לנו לאכול. הסברנו על המערכת ההומאוסטטית ועל מערכת התגמול, והסברנו איך רעב יכול להגביר אכילה רגשית, ומה כדאי לעשות.

בפרק של היום נדבר על מערכת נוספת במוח שלנו שמשפיעה על האכילה, ויכולה לאפשר לנו לווסת את הדחפים ולהחליט אם לאכול או לא.

המערכת הזו נמצאת בקליפת המוח, שהיא החלק החיצוני במוח. קליפת המוח קיימת גם בבעלי חיים, אבל היא מפותחת יותר בבני אדם, והיא חלק ממה שמבדיל בין בני אדם לבע"ח. היא אחראית בין היתר ליכולות הקוגניטיביות שלנו כמו דיבור, חשיבה, קבלת החלטות ועוד.

בהקשר של אכילה, המערכת הזו מאפשרת לנו להשפיע על ההחלטה אם לאכול מזון או לא, גם כשמערכת התגמול מאותתת לנו לאכול אותו. זו המערכת שמאפשרת לנו לווסת את הדחפים שלנו, במקום לפעול על פי הם באופן מידי. כשאני רואה את אותה עוגת שוקולד חמה ומפתה, או כל מזון אחר שמעורר אותי, יש לי אפשרות לחשוב ולקבל החלטה, אם אני נענית לדחף הזה או לא.

פה אני רוצה לעצור את ההסבר לרגע, ולשאול אותך מה ההסבר הזה מעורר אצלך בינתיים. מהניסיון שלי בעבודה עם מטופלות לאורך השנים, אני משערת שלפחות לחלק מהצופות עוברת עכשיו מחשבה לא נעימה בראש, שמעוררת תחושות לא נעימות, ואני רוצה להתייחס לזה, כדי שלא תישארי עם זה לבד.

יכול להיות שאת שומעת עכשיו את כל ההסבר הנחמד הזה, על מערכת במוח שמאפשרת לנו לחשוב ולווסת דחפים, ומיד נזכרת בכל הפעמים שלא הצלחת לשלוט בדחף. יכול להיות שמתעוררות עכשיו מחשבות שיפוטיות וביקורתיות כלפי עצמך, תהיה מה זה אומר לגביך, אולי אפילו מחשבות כמו "למה אני לא מצליחה לווסת את עצמי ולשלוט על הדחפים שלי?", "מה קורה אצלי במוח?" ואולי אפילו אמירות יותר קשות. אם זה קורה, אני מתארת לעצמי שזה מעורר תחושות לא נעימות, ואולי אפילו רצון לסגור את הסרטון הזה ודי.

אז רגע.


עוד נדבר בפרקים בהמשך על המחשבות השיפוטיות האלו, איך הן מזיקות לנו ומה אפשר לעשות לגביהן. כרגע אני רק רוצה שתשימי לב אם הן עולות, ואיזה תחושה הן מעוררות בך. ואני רוצה גם להתייחס ולהסביר.

היכולות הקוגניטיביות שלנו מאפשרות לנו להשתהות רגע ו"לדבר עם עצמינו". אבל יש שיח אפקטיבי יותר ושיח אפקטיבי פחות. כשאני אומרת "לדבר עם עצמינו", אני לא מתכוונת ללומר לעצמינו שזה "אסור", או לניסיונות לגייס את עצמינו שהפעם נקפיד ונשלוט בעצמינו. זה יכול אולי להצליח באופן רגעי, אבל אם את כאן, את בטח יודעת שבסופו של דבר, זה לא מחזיק לאורך זמן. ובכל פעם שזה לא עובד, ואני לא מצליחה להקשיב למחשבה הזו של "תשלטי בעצמך", זה רק מביא לעוד תסכול ואכזבה עצמית (והם אגב דלק "נהדר" לאכילה רגשית).

אז למה אני כן מתכוונת?

בלדבר עם עצמינו אני מתכוונת לשיחה שהיא דו כיוונית. לא רק לומר לעצמי איך אני מצפה מעצמי להתנהג, אלא גם לבדוק עם עצמי מה הוביל להתנהגות הזו. מה יצר את הדחף. להקשיב לעצמי קודם כל. מה אני מחפשת באותה עוגת שוקולד, או בתחושה שאפיק מאותה עוגת שוקולד. גם על זה עוד נדבר בהמשך, איך לנהל את ה"שיחה" הזו, ואיך להפוך אותה לאפקטיבית.

אבל הנקודה שאני רוצה שתיקחי מכאן בינתיים, היא שאם את מתקשה לעמוד בפני דחפים באכילה, יכול להיות שפשוט חסרים לך כלים כדי לעשות את זה. זה הכול. את רוצה, מנסה, מתאמצת, אבל פועלת בנתיבים שלא משיגים את התוצאה ורק מגבירים את התסכול. כי אלו הנתיבים שאת מכירה. ואולי כבר התעייפת מניסיונות והחלטת להניח לזה. וגם זה בסדר. זה לא אומר שום דבר לגביך.


ואני רוצה להזכיר דבר נוסף, ולחבר אותנו לפרקים הקודמים. אנחנו לא אוכלים רק כי אוכל נראה לנו מפתה, או רק מסיבות רגשיות. אוכל הוא קודם כל צורך פיזיולוגי. וכשהגוף שלנו מרגיש בחסר – וזה יכול לקרות כי אכלנו מעט מידי, או כי אכלנו לא מאוזן, כשזה קורה – הגוף יאותת לנו לאכול כדי לשרוד. ופה ממש לא משנה מה נאמר לעצמינו, הגוף שלנו ילחם כדי להשיג אוכל, וטוב שכך. כאן בעצם אפשר להמשיל את האכילה לנשימה, כמו שדיברתי בפרק הקודם. אני יכולה לנסות לעצור את הנשימה. בשלב מסוים, כשהגוף ירגיש שחסר לו חמצן, הוא יגרום לי לנשום. לא משנה מה אגיד לעצמי, ואיזה יכולות קוגניטיביות אפעיל. ברגעים כאלה החלקים הקדומים וההישרדותיים יותר במוח לוקחים את המושכות.

ככה שבשביל שאוכל לעשות עבודה על אכילה רגשית, על דחפים, ועל כל התנהגות אכילה שנחווית כבלתי נשלטת – אני צריכה להתחיל בבסיס הפיזיולוגי. לאכול לאורך היום בכמות מספקת ובצורה יחסית מאוזנת. לתת לגוף רוגע ושקט, שיאפשרו לי לייצר את השיח הזה, להשתהות רגע עם הדחף, ולקבל החלטה. זה הבסיס.

וכן, לפעמים צריך ליווי מקצועי כדי להבין מה זה כמות מספקת ומה זה מאוזן. מי שעברה הרבה דיאטות, כל כך מורגלת לתפריטים מצומצמים ולחוקים שונים באכילה (למשל הימנעות מפחמימות או חוקים אחרים). וכל אלו מונעים ממנה לאכול באמת לפי מה שהגוף צריך. זוכרת שאמרנו שדיאטות מזינות אכילה רגשית? אז זו רק דוגמה אחת. לפעמים מרוב כל הדיאטות, יש ממש חשש מלהגדיל את התפריט, וצריך איש מקצועי שאפשר לסמוך עליו, שיכווין ויגיד מה צריך.

אז אם התעוררו אצלך קודם מחשבות שיפוטיות ולא נעימות, אני מקווה שההסברים האלו עוזרים לרכך את המחשבות האלו, ושבסיום הסרטון את בתחושה טובה, ואולי אפילו סקרנית ואופטימית לגבי ההמשך.

בפרק הבא נתחיל לדבר על השיח הזה שאפשר לנהל את מול הדחפים, ותקבלי טיפ מעולם ה-NLP.

אני מקווה שהפרק תרם לך. אם כן, אשמח שתעשי לי לייק, תשתפי את הסרטון או תכתבי לי בתגובות אם הפרק עזר לך.