פרק שני בסדרה שלי על אכילה רגשית, והפעם אסביר מה קורה במוח שמשפיע על אכילה רגשית.
לפרקים הנוספים בסדרה:
בפרק הקודם הסברנו מה זה אכילה רגשית ודיברנו על צורות נוספות של אכילה שנחווית כבלתי נשלטת.
בפרק של היום אסביר מה קורה במוח, ואיך זה משפיע על האכילה שלנו.
אני אפתח בסיפור על מטופלת שהגיעה אלי, בואו נקרא לה מיכל. כשמיכל הגיעה אלי בהתחלה, היא סיפרה לי שבשעות הבוקר והצהריים כשהיא בעבודה, היא מאוד שומרת ואוכלת ארוחות קטנות. היא מרגישה שזה יותר קל לה בסביבה בלי גירויים, וכשהיא עסוקה בעבודה. ואז בשעות אחר הצהריים כשהיא מגיעה הביתה, מתחילה ה"נפילה" והיא מרגישה שהיא פשוט לא מצליחה לשלוט בעצמה ואוכלת מכל הבא ליד. כל רגע הולכת למטבח ופותחת את המקרר לקחת עוד משהו. ואז ביום למחרת, היא שוב חוזרת לארוחות הקטנות כדי "לפצות" במירכאות על היום הקודם. היא הייתה מאוד מתוסכלת מהמצב הזה ומאוכזבת מעצמה.
כדי להבין מה קרה למיכל, ואיך היא צריכה לפעול, בואו נתבונן במוח שלנו. בסופו של דבר הוא מבקר על כל פעולה שאנחנו עושים וכל תהליך שקורה בגוף. גם אכילה.
אם אני רגע אפשט את הדברים – המוח שלנו בסוף מוציא פקודה אם לאכול או לא לאכול. לפי מה הוא מחליט? הוא מרכז מסרים מכמה מערכות במוח, משקלל אותם וכך מוציא החלטה.
מערכת אחת היא המערכת שמסתכלת על אוכל כצורך פיזיולוגי של הגוף. היא נקראת the energy homeostasis system. היא ממוקמת בהיפותלמוס, שזה אזור במוח שאחד התפקידים העיקריים שלו הוא לשמור עלינו באיזון. למשל, יש חלק בהיפותלמוס שאחראי לשמור על טמפרטורת גוף קבועה, לא משנה אם בחוץ חמסין או שאנחנו בחדר עם מזגן מקפיא. הגוף שלנו ישמור על טמפרטורה סביב 36-37.
באופן דומה, יש מרכז בהיפותלמוס שתפקידו לשמור על מאזן קלורי. הוא מקבל מידע מהורמונים שונים המופרשים ממערכת העיכול וממערכות נוספות בגוף כמו רמת הסוכר בדם ועוד.
ככה למשל, אם אכלנו ארוחה גדולה, המרכז הזה יאותת לנו לשובע כדי לגרום לנו להפסיק לאכול. ואם לא אכלנו הרבה שעות, אותו מרכז יזהה את זה ויאותת לנו על ידי תחושות רעב. הוא גם ממש יגרום לנו לחפש מזון. זה מה שקורה לנו באכילה לא נשלטת שמגיעה מרעב לא מודע (או מודע) כמו שתיארתי בפרק הקודם.
אבל לפעמים נרגיש שבעים ובכל זאת נמשיך לאכול. אין אדם שזה לא קרה לו. אגב, גם כאן, תחושת ה"פיצוץ" והכבדות היא ניסיון של אותו מרכז לאותת לנו להפסיק.
בכל אופן, אם המוח שלנו אומר לנו להפסיק לאכול, למה אנחנו ממשיכים?
התשובה טמונה במערכת השנייה במוח שעליה אני רוצה לדבר, והיא נקראת rewards system, או בעברית "מערכת התגמול". המערכת הזו משפיעה על מגוון תחומים, לא רק על אכילה. היא זו שיוצרת תחושה של עונג בתגובה למצבים שונים, וכך בעצם מגדילה את הסיכוי שנחזור עליהם שוב. המערכת הזו בנויה להגיב לגירויים שמגבירים את ההישרדות שלנו או של הצאצאים שלנו, כמו מים, מזון, סקס ועוד. בנוסף, היא מגיבה לגירויים נרכשים, כלומר גירויים שלמדנו ותפסנו כנעימים, כמו למשל זכייה בכסף, שופינג, ריצה ועוד.
המערכת הזו גם לומדת לגבי מזונות: היא מקבלת מידע גם מבלוטות הטעם בלשון, וגם מהורמונים ומסרים נוספים הנוצרים בתהליך העיכול והספיגה של המזון. ככה היא גורמת לנו להעדיף מזון שטעים לנו, ומזון שעשיר בקלוריות.
המערכת הזו בנויה מרשת של נוירונים, שהם תאי עצב, המחברים בין חלקים שונים במוח. כדי לתקשר ביניהם, הנוירונים האלו משתמשים במוליך עצבי בשם דופמין. ככה למשל, במחקרים בחולדות רואים עליה ברמות הדופמין במוח בתגובה לאוכל, למתוקים ולסקס. מחקרים מראים שאנשים שונים יגיבו בצורה שונה לאותם גירויים. יש כאלה שעוגת שוקולד חמה ומפתה ממש "תעשה להם את זה", ויש כאלה שזה יעבור לידם.
אבל השונות היא לא רק בין אנשים, היא גם לגבי אותו אדם בסיטואציות שונות. למה הכוונה? מחקר בבני אדם למשל הראה שחסר בשעות שינה יגרום לנו להגיב יותר לאוכל, יותר לרצות אותו.
והנה עוד משהו שמשפיע על ה"קרייבינג" שלנו למזונות, וזה השילוב בין שתי המערכות שתיארתי. הן לא פועלות כל אחת בפני עצמה, אלא מתקשרות זו עם זו. וככה המוח מעבד את המסרים משתיהן ומוציא החלטה אחת. זה אומר שבמצב שבו נהיה בחסר קלורי, המערכת ההומאוסטטית, הראשונה שתיארתי, תשדר את זה למערכת התגמול, ותגרום לאותה עוגת שוקולד להיראות אפילו יותר מפתה. לעומת זאת, אם אכלתי טוב והמערכת ההומאוסטטית משדרת על שובע, אותה עוגה שוקולד תהיה קצת פחות מגרה. אולי את יכולה להיזכר במצב שזה קרה לך. זה גם אולי מסביר את האמרה של "לא ללכת לסופר רעבים" כי אז יש לנו נטייה לקנות יותר ממה שאנחנו צריכים.
רגע לפני שאני ממשיכה להסביר על עוד חלק חשוב במוח, אני רוצה לחזור לסיפור של מיכל.
מה לדעתך קרה אצלה? מה היו המסרים במוח שלה בשעות אחר הצהריים?
נכון. שתי המערכות שלה אותתו לה לאכול. גם מערכת התגמול, שרוצה להשיג עבורה את אותו אוכל נעים ומנחם, וגם המערכת ההומאוסטטית שמאותתת על חסר קלורי, כי בחלק הראשון של היום היא אכלה מעט מידי. אני רוצה להדגיש פה רגע שזה לא עניין של כוח רצון. זו התנהגות אנושית נורמלית ובריאה. אנחנו יצורים הישרדותיים בבסיס שלנו, ומבחינה אבולוציונית כשהגוף שלנו מזהה שחסר אוכל, הוא ישדל אותנו לאכול כדי לשרוד. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה קצת כמו לנסות לעצור את האוויר. בסוף הגוף שלנו יתפוס את המושכות ויגרום לנו לנשום. אני חושבת שברגע שמבינים את זה, האכזבה העצמית והשיפוטיות קצת פוחתות, וקצת יותר קל לנו לקבל את עצמינו. ומכאן גם אפשר להתחיל לעבוד. על שיפוטיות מול קבלה עוד נדבר בהמשך.
אז בחזרה למיכל, הנחיתי אותה להגדיל את הארוחות בחלק הראשון של היום. כן, דווקא החלק שבו קל לה לשלוט. כתוצאה מכך, היא הגיעה לשעות אחר הצהריים כשהיא יותר רגועה ונינוחה, וההתנהלות שלה אל מול האכילה הייתה אחרת. עדיין היו חשקים, ולא מעט פעמים שהיא אכלה גם כשלא התכוונה לכך. אבל פה כבר יכולנו להתחיל לעבוד, להבין מה מניע את האכילה שלה, ולהחזיר אליה את היכולת לבחור אם לאכול או לא. אגב, כאן נכנסת לפעולה מערכת נוספת במוח, אבל עליה נדבר בפרק הבא