שמנופוביה - מה האחריות החברתית שלנו, ומה הקשר לספרי ילדים

החלטתי לכתוב את הפוסט הזה כדי לדבר על נושא כואב, שדורש הרבה שינוי. שינוי שלדעתי כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לקחת בו חלק, ובסוף הפוסט אסביר בדיוק איך.


בתחילת החודש עלתה לאוויר תוכנית חדשה של חנוך דאום בשם "טאבו", שנוגעת בנושאים כאובים בליווי של הרבה הומור, או כמו שהגדירו אותה בכאן 11 "חנוך דאום פורץ את גבולות הפוליטיקלי קורקט ומחפש מה מצחיק בחיים, גם אם מדובר בחיים שכרוכים בקושי גדול".


הפרק הראשון בתוכנית עוסק באנשים עם עודף משקל (הפרק מצורף בסוף הפוסט). בפרק חנוך מתלווה אל חבורה של ארבעה אנשים עם השמנה, שניכר שעשו דרך מעוררת השראה, והיום הם במקום אחר במערכת היחסים עם הגוף והאכילה.

לאורך הפרק הם מתארים שוב ושוב את היחס שקיבלו מהחברה. בין אם מהמשפחה, ממקום העבודה, מחברים, אנשי רפואה ואיך לא - גם מזרים ברחוב. יפעת סיכמה את זה בכמה מילים כואבות: "עצם זה שאני שמנה, אני לא בסדר".


כמובן שהמסר הזה שגוי ופוגע. המשתתפים בפרק שיתפו באומץ ובגילוי לב על החוויה שלהם כאנשים עם השמנה בתוך החברה שלנו, וכמה נפגעו. לדעתי זה פרק שהוא חובת-צפיית לכל אחד מאיתנו, כי החוויה הזו שלהם לצערי משותפת לעוד המון צופים בבית, שנפגעים מידי יום משמנופוביה*. והשמנופוביה הזו נוגעת בכולנו.


אנחנו חיים בתוך חברה שמנופובית. כולנו גדלנו לתוך המסרים האלו ונחשפנו אליהם, וכנראה שבתוך הרבה מאיתנו יש חלק שמנופובי. גם אם הפרק הזה נגע בנו, גם אם אנחנו עצמינו עם השמנה, עדיין יכול להיות בנו חלק שמנופובי. ולא, זה לא נעים להודות בזה, אבל זה חשוב. גם לי לא קל לכתוב את זה פה, אבל כשנעשיתי מודעת לכל הנושא הזה, גיליתי שגם בי יש חלקים כאלו, מעצם היותי חלק מהחברה הזו. זה לא פוסח. לא, לא משהו שאני נהנית לחשוב על עצמי, אבל אני מעדיפה להיות מודעת לחלקים האלו וכך לעבוד על זה. ואם צצה פתאום מחשבה שמנופובית, אני יכולה לשים לב אליה, ולדעת שאני לא מסכימה איתה בשום צורה.

אורסולה ואריאל מבת הים הקטנה, בתפקיד הרעה והטובה

מעבר לעבודה העצמית הזו, אני חושבת שיש לנו גם תפקיד בלגדל דור שיתחנך על מסרים אחרים. שילמד משהו אחר. כי כבר בתור ילדים קטנים, נחשפנו למסרים שמנופוביים שחילחלו אלינו ועיצבו את הדעה שלנו עם השנים.


זה סרטים וסדרות שבהם הדמות הטובה היא הרזה והרעה שמנה. ואם כבר יש דמות שמנה שהיא לא רעה, אז היא בתפקיד הדמות המטופשת והמגוחכת. זה גם בספרים, ותתפלאו למצוא את זה אפילו בספרות קלאסית.

מוריס מהיפה והחיה, בתפקיד הדמות המגוחכת

בספר "דירה להשכיר" של לא אחרת מאשר לאה גולדברג, מתוארת אחת הדיירות: "בקומה הראשונה תרגנולת שמנה: כל היום בביתה על משכבה מהתפכת. היא כל כך שמנה, שקשה לה ללכת". שימו לב איך מיוחסות פה תכונות של עצלנות, בטלנות, חוסר מעש. גם בספר "הביצה שהתחפשה" של דן פגיס, כשהביצה מתחפשת לפטריה, נאמר עליה "אמנם שמנמונת, אבל נחמדה מאוד". למה אבל? אין אנשים שמנים ונחמדים? לקראת חנוכה אעלה לפה גם קריאה ביקורתית על שיר ילדים שנתקלתי בו בשנה שעברה, וגם בו יש מסרים שמנופוביים.


השורה התחתונה היא, שכבר כילדים מלמדים אותנו באופן שגוי לייחס תכונות לאנשים עם השמנה.

התרנגולת בדירה להשכיר

אבל יש גם חדשות טובות, והן שאפשר אחרת. אפשר לקחת אחריות, לעבור על התכנים שאנחנו מנגישים לילדים שלנו ולבחור. בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ על הרשימה של ספרות שווה של מנהיגותה, אותה הגתה טל ברייר בן מוחה. הרשימה כוללת ספרים שמאתגרים סטריאוטיפיים הקשורים בדימוי גוף, מגדר ועוד. אם תפגשו אותי בחנות ספרים, רוב הסיכויים שהטלפון שלי יהיה פתוח על הרשימה, כי אני בהחלט נעזרת בה כשאני בוחרת ספרים לבת שלי. אפשרות נוספת, היא להכניס עריכה לספרים. למצוא כיתובים בעייתיים, להדביק עליהם מדבקה ולכתוב טקסט חלופי.

ולסיום, אצטט אמירה של אורנית מתוך הפרק: ""החברה פשוט מלמדת אותך שהמהות שלך, איך שאתה נראה, איך שאתה קיים... זה לא תקין". בואו ניקח חלק בלבנות חברה שמלמדת משהו אחר.


מצרפת פה את הפרק המדובר. מזהירה מראש שבקטעי הסטנד אפ ההומור שחור ובוטה, וזה עלול להיות טריגרי. לא בטוח שזה מתאים לכל אחת. אם הנושא רגיש עבורך, יכול להיות שתעדיפי לדלג על החלקים האלו.


*שמנופוביה - מתוך ויקיפדיה: (באנגלית: Sizeism) היא אפליה המופנית כלפי אנשים בעלי עודף משקל, על פי רוב בעקבות תפיסה סטריאוטיפית, אשר לפיה תכונות שליליות משויכות לבעלי עודף משקל. האפליה מתבטאת בהתייחסות מילולית, בפגיעה פיזית או במניעת יחס שוויוני בתחומי החיים השונים