"כמו שאת" - מחשבות בעקבות הסרט של פאולה רוזנברג

בדיוק לפני שנה שודר הסרט של פאולה רוזנברג - "כמו שאת". הסרט מדבר על אידאל הרזון, שמנופוביה וההשפעה המזיקה של כל אלו, וזה ממש התחבר לי עם הכתבה ב"הכל כלול" על דיאטות מסוכנות ושוק שחור של זריקות הרזיה שהשתתפתי בה בשבוע שעבר.


מאוד שמחתי שסרט כזה משודר בפריים טיים, ואני חושבת שיש לזה ערך משמעותי בתהליך של שינוי שפשוט חייב לקרות פה. לצד זה, יש לי גם ביקורת על חלק מהמסרים בסרט.



הנה דברים שכתבתי יום אחרי שהסרט שודר:


לנשים שמנות יש מקום וזכות קיום במרחב.

מותר להן ללבוש חולצת בטן או ביקיני, להצטלם, לרקוד, להראות את עצמן, ולעשות כל דבר שיבחרו בו.

הן לא צריכות לקבל הערות, ביקורות או מבטים. לא מסבתא, לא מדודה, לא מאמא, לא מהחברה בעבודה וגם לא מזרים ברחוב.


ולא, אם אתם חושבים להעיר למישהי (או מישהו) על הגוף שלהם, הצורה או המשקל – אתם פולשים למרחב פרטי. גם אם הייתה לכם כוונה טובה, גם אם אתם חושבים שתועילו להם, אפילו אם התכוונתם להחמיא על ירידה במשקל – תעצרו את עצמיכם. הן יודעות, תאמינו לי. הן לא צריכות את ההערות והתובנות, ואין לכם מושג איך זה משפיע עליהן.


הסרט של פאולה רוזנברג ששודר אתמול בערוץ 12 מסביר את זה בצורה כל כך טובה ועוצמתית. עם נקודות מבט מרבדים שונים, וגילאים שונים, שממחישות כמה בעייתיות יש במודל הרזון, כמה החברה שלנו שמנופובית, ואיזו פגיעה אדירה זה מייצר. באמת, אני חושבת שבשעה אחת הסרט מסביר דברים שאני לא מצליחה להסביר לאחרים במשך שנים.


משהו אחד כן הפריע לי בסרט.


האמירה שעלתה בסרט: "אני שמנה, אבל אני אוכלת בריא ועושה ספורט 3 פעמים בשבוע, זו הגנטיקה שלי". האמירה הזו משקפת שוב את המקום המתנצל מול החברה, את המקום שמבקש לגיטימציה. והאמירה זו מעבירה מסר שמותר להיות שמנה, אם אני שמנה בריאה.


אז לא.

מותר להיות שמנה. נקודה.

מותר להיות שמנה בריאה, ומותר להיות שמנה עם בדיקות דם גרועות.

מותר להיות שמנה שאוכלת בריא ומאוזן, ומותר להיות שמנה שאוכלת מזון מעובד בכמויות גדולות.

מותר להיות שמנה שעושה ספורט כל בוקר, ומותר להיות שמנה שלא זזה כל היום.

בדיוק כמו ש"מותר" להיות רזה עם אורח חיים בריא ורזה עם אורח חיים לא בריא.

אף אחת לא צריכה להתנצל, וזה לא המקום שלנו להעיר הערות!

כמו שהגוף של אדם אחר הוא מרחב פרטי, כך גם הצלחת שלו, התנועה שלו והבריאות שלו.


אולי אתם מופתעים, איך אני בתור דיאטנית אומרת את זה. האם אני לא חושבת שכדאי לאכול בריא ולהיות בתנועה?


אז רגע, בואו נפריד.


כן, אני בעד תזונה מאוזנת (ולא מושלמת אגב), ובעד תנועה. לא כדי לרדת במשקל, אלא מתוך מקום של נתינה לגוף, מתוך מקום של אהבת הגוף. מתוך מקום שזו דרך להגיד לגוף שלי תודה על כל הדברים שהוא מאפשר לי, מתוך מקום שזה נותן לי תחושה פיזית טובה ונעימה.


אני גם בעד לכבד את האחר. זה אומר שלא ממקומי להיכנס לאדם אחר לצלחת (אלא אם כן הוזמנתי לשם בתור אשת מקצוע, וגם אז אעשה זאת בעדינות רבה). לא ממקומי להעיר או לבקר את ההרגלים של אדם אחר, לא מולו, לא מול אנשים אחרים וגם לא עם עצמי בראש. זה פשוט לא ענייני. נקודה.


וזה לא משנה אם אותו אדם נוהג כפי שנוהג בצורה מודעת או לא מודעת, מבחירה או לא, מתוך מקום של מצוקה (אולי פגיעה מינית בעבר שמביאה להסתרת הגוף? אולי הפרעת אכילה?), או מתוך מקום שלם שככה החליט. לא שלי, לא ענייני, ולגיטימי לגמרי שאדם יחליט לגבי עצמו.


אז היה לי חשוב להוסיף גם את זה.

ואחרי התוספת הזו, אם לא צפיתם בסרט, אני ממש ממליצה! בשביל עצמיכם, בשביל הילדים והנכדים שלכם, היום ובעתיד. אני מאמינה שהסרט הזה ישפיע על לא מעט ילדות, נערות ונשים (וגם על המין השני), ויעזור להן לקבל את עצמן, ולהפסיק למנוע מעצמן לחיות את החיים בגלל דימוי גוף שלילי.


תודה ענקית לפאולה על הסרט הענק הזה, ולכל האמיצות שהשתתפו בו. עשיתן לי את היום.