התלבטתי על מה לכתוב לקראת חנוכה, כי כמה כבר אפשר לדבר על סופגניות...
ואז נתקלתי במקרה בשיר הילדים הבא:
על פניו, נראה שיר ילדים חמוד ותמים. סביבון שובב שמתעורר פעם בשנה בחנוכה, אוכל סופגניות משובחות, והולך לישון עד השנה הבאה.
אבל אם פוקחים עין ביקורתית, אפשר לשים לב לכל מיני מסרים בעייתיים בסיפור הזה:
השיר מתחיל בזה שהסביבון "החליט בחנוכה לשבוע". מה הוא עשה עד עכשיו? הקטין ארוחות וניסה להתאפק ולמשוך את הרעב?
הסביבון אוכל בהחבא "בדק כי ריק הוא, אין בו איש".
אכילה בסתר מתרחשת כשאנחנו מתביישים באכילה, או כשמאכל מסוים נתפס לנו כאסור. כשזו התפיסה שלנו, אנחנו כמעט ולא נהנים מהאוכל כי מיד נתקפים ביסורי מצפון ורגשות אשם. אגב, אכילה בסתר היא אחד מהמאפיינים של התקף אכילה (בולמוס) כפי שמוגדר ב-DSM (מדריך לאבחון הפרעות נפשיות והפרעות אכילה).
סממן נוסף שיכול להתלוות לכך הוא אכילה מהירה, בתחושת "גניבה", מהר לפני שתיגמר ההזדמנות. ואם כבר מדברים על הזדמנות - בגלל שאנחנו לא מרשים לעצמינו לאכול מאותו מזון, כשפתאום נפתח חלון ההזדמנויות הזה, אנחנו לא מצליחים להפסיק.
זה בדיוק מה שקורה לסביבון התמים בסיפור - הוא רואה את כל השפע שמונח שם במטבח ולא מצליח לעצור, מה שמביא לחוויה של חוסר שליטה. "ואיך אפשר שלא לגעת בלבבית המשגעת?"
שימו לב גם שהסביבון רזה בתחילת הסיפור, ושמנמן בסופו.
זה מעביר מסר שאם אוכל סופגניות אשמין, ומתייג את הסופגניה כמפחידה או אסורה (מסר כל כך עצוב ושכיח בחנוכה). אז לא, אף אחד לא משמין מסופגניה, וגם לא מכמה סופגניות.
בעלי העין החדה, ישימו לב מה קורה לסביבון כשהוא הופך לשמן: "מסביבון שובב רזה, הפכתי לשמנמן כזה". מה קרה לשובבות שלו? אנחנו מאבדים מהתכונות שלנו כשאנחנו משמינים? ברור שלא!
🍩🍩🍩🍩🍩🍩🍩
כתבתי בעבר על כמה אני נהנית לראות את בתי הפעוטה אוכלת.
היא מתלהבת מהאוכל, מתרגשת ממנו, וסקרנית לבדוק טעמים ומרקמים. בלי להיות מודעת לזה בכלל, היא סומכת על הגוף שלה שיאותת לה מה וכמה לאכול (מתוך מה שאני כאמא מגישה לה).
יש בזה משהו כל כך נקי ונאיבי, ותפיסה של אוכל כמו שהוא: פשוט אוכל. בלי כל הפרשנויות והאמונות סביבו. בלי לסווג אותו כטוב או רע, משמין או מרזה, מותר או אסור. אוכל הוא פשוט אוכל, ובשבילה הוא חוויה מופלאה ומסקרנת.
אני כל כך מתמוגגת מיזה, כי אני יודעת שזו לא החוויה עבור הרבה אנשים מבוגרים, ואני יודעת כמה סבל יש כשזה לא ככה. אגב, אין לי שום טענה כלפי הסביבון, רק הרבה אמפתיה לקושי שלו.
אז כן, כשאני נתקלת בשיר הזה אני מתחלחלת.
לא שאני חושבת שאם אקריא אותו לבת שלי פעם אחת, היא תלך ותאכל בסתר, או תחשוב שסופגניות זה אסור.
אבל זה עוד מסר בערימת המסרים החולים של החברה שלנו. מסרים שנמצאים בכל מקום, שאנחנו כל כך רגילים לפגוש, וחלחלו לנו לאורך שנים, עד שהם נראים לנו נורמלים. אבל הם לא.
לכבוד חנוכה אני מאחלת לכם ולי, שנפקח עין ביקורתית ונהיה ערים למסרים שאנחנו שומעים. שלא ניקח דברים כמובנים מאליהם, אלא נשים סימני שאלה, נבדוק מה נכון לנו, ונבחר להיחשף למה שעושה לנו טוב. באמת טוב.
שנהיה קשובים לעצמינו ולגוף שלנו. שנדע להינות מאוכל, כולל סופגניות, בלי לחפש דרכים לנקות רגשות אשם וייסורי מצפון, כי בעצם אין על מה.
באתי חושך לגרש.
Commentaires