top of page

"הצילו! הגוף שלי בוגד בי"

אני זוכרת את עצמי לפני קצת יותר מעשור, יושבת בשיעורים של שנה א' בלימודי התזונה, בפקולטה לחקלאות של העברית, מרותקת. (טיפ מחכה לך בסוף הפוסט).


הדהים אותי ללמוד על כל המנגנונים המופלאים שפועלים בגוף שלנו. הייתי יושבת באולם, מקשיבה למרצה, וחושבת כמה מופלא שכל מה שהוא מסביר כרגע על הלוח, קורה ברגעים אלו בתוך הגוף שלי.

כמה הגוף שלנו הוא מכונה כל כך מתוחכמת. איך הגוף משתמש בעקרונות כימיים ופיזיקלים פשוטים ועל בסיסם פועלות מערכות שונות - מהרמה התאית ועד הרמה של איברים ומערכות, שפועלים יחד בסנכרון ומביאים אותנו לתפקוד.

כן, אני חנונית גאה.


זה המשיך גם בקורסים בתואר השני במכון וייצמן. זוכרת במיוחד קורס שעסק בעולם ה-RNA וגרם לי להרגיש שזה פלא שבכלל הגעתי לעולם. לקחתי שני קורסים בהתפתחות עוברית, כי הפליא אותי איך מתא אחד נוצר עובר שלם עם כל כך הרבה מערכות שונות. וקורס באימונולוגיה, כי היכולות והמורכבות של מערכת החיסון שלנו ריתקו אותי.


אני זוכרת את עצמי כסטודנטית יוצאת לרוץ לפעמים, ושמה לב למה שקורה לי בגוף. איך קצב הלב מוגבר, כדי להזרים יותר דם. איך הנשימה מואצת, כדי לספק יותר חמצן לשרירים ולפנות פחמן דו חמצני. כמה מסרים עצביים עוברים בין המוח לשאר הגוף כדי לאפשר את התנועה המסונכרנת, בלי שאצטרך באמת לחשוב עליה.

כמה כל כך הרבה פעולות יומיומיות שלנו, שנלקחות כמובן מאליו, הן פלא אם רק נעצור ונקדיש לזה רגע.

כמה יש לנו על מה לומר תודה.


על זה שהעיניים שלך כרגע קוראות את המילים על המסך,

את זה שהראש חושב ומעבד את המסרים,

את זה שהיד יכולה לגלול מטה להמשך העמוד,

ובזמן הזה אוויר נכנס ויוצא, הלב פועם, כל המערכות הפנימיות עסוקות בפעילות השגרתית שלהן ומאפשרות לכל הדבר הזה לקרות.



לא סתם אני כותבת על זה כאן.

אני חושבת שיש לזה קשר ישיר לדימוי גוף.

הרבה פעמים אנחנו כל כך עסוקות בצורה של הגוף, בנראות. בבטן שאולי גדולה או נפוחה ממה שרצינו, ברווח שקיים או לא בין הירכיים, בשערות שיצאו בסנטר, או חצ'קון שהחליט לבקר.

אנחנו לא מרוצות, כועסות, מתוסכלות. לפעמים אפילו מאשימות את הגוף שבוגד בנו.


והעניין הוא, שהגוף שלנו הוא כל כך הרבה יותר מיזה. הנראות היא רק חלק אחד של הגוף, ויש לו עוד המון מעבר.

הוא שם בשבילינו, ממשיך לפעול ולתפקד, ולעשות את הכי טוב שלו.

גם כשאנחנו דואגות להזין אותו, וגם אם אנחנו בדיאטת כאסח או בבולמוסים.

גם אם אנחנו מספקות לו את התנועה שזקוק לה, וגם אם לא.

גם אם הוא מקבל שינה, מנוחה, ורגיעה, וגם אם יש סטרס ולחץ.


נכון, התפקוד שלו בהחלט יכול להשתנות בין המצבים השונים האלו. אבל הוא באמת עושה את המקסימום, ומפעיל כל כך הרבה מנגנוני הסתגלות כדי לפצות על זה.

כן, לפעמים יש דברים שמאתגרים עבורו. יש גופים שיש להם קושי בפוריות, יש גופים שנוטים למכאובים, ועוד ועוד. אבל זו לא בגידה של הגוף בנו. זה אתגר של הגוף, שלפעמים אנחנו יכולות לעזור לו בו, ולפעמים תפקידנו הוא לקבל אותו כמו שהוא.


אז בפעם הבאה שאת מרגישה לא בנוח עם עצמך, עם המראה, עם הבטן... זה הטיפ שלי:

עצרי רגע, והזכירי לעצמך שהגוף שלך הוא הרבה מעבר לכך.

אמרי לו תודה על משהו קטן ופשוט שהוא מאפשר לך.

זכרי שהוא שם לצידך, ובדקי איך את יכולה להיות שם עבורו. זה אחרת לעשות שינוי תזונתי כדי לשנות או "לתקן" את הגוף, לעומת לעשות שינוי תזונתי כדי לדאוג לו ולתת לו בחזרה.

כן, זו מערכת יחסים, שנמשכת לכל החיים. וכמו כל מערכת יחסים, גם את זו צריך לתחזק. אז קדימה לעבודה :)

Comments


bottom of page